ביקורת ComicON: ״מיקי 17״ - פי 2 פטינסון, פי 2 איכות
- עידו שייביץ
- 4 במרץ
- זמן קריאה 6 דקות
עודכן: 8 במרץ
תודה לטוליפ אנטרטיינמנט על ההזמנה להקרנת העיתונאים של הסרט!
תקציר הסרט: מיקי בארנס (רוברט פטינסון) הוא בחור החותם על העסקה במשימת חלל להתיישבות חדשה בכוכב נידח, בתפקיד ״מתכלה״ - אדם אשר מיועד לבצע משימות ולעבור ניסויים מסכני חיים ללא הגנה, כאשר במידה והוא מת כתוצאה מהם, יודפס עותק חדש שלו עם כל זכרונותיו. תחת משטרו המאיים של הפוליטיקאי קנת מרשל (מארק רופאלו), מיקי יתרגל וישחק מעבודתו - עד שיגלה כי הודפס עותק נוסף שלו עוד בטרם מת פעם נוספת. הדבר יערער את נקודת מבטו, ואף עתיד לסכן את הישרדותו - בתפקיד, ובחיים בכלל.
בתחילת 2020 (שמדהים לחשוב שעברו מכך כבר 5 שנים), בדיוק בתקופה שבה התחלתי לצבור יותר מודעות עצמית לגבי אהבתי לתחום הקולנוע והתחלתי לחקור ז׳אנרים חדשים בהיצע הקולנועי הרחב הקיים, קרתה היסטוריה בטקס האוסקר. הסרט הקוריאני עטור השבחים ״פרזיטים״ בדיוק זכה בפרס הסרט הטוב ביותר, והיה לסרט הזר היחיד אי-פעם שהגיע להישג זה. למרות שלא צפיתי בהרבה סרטים בשפות זרות לפני כן, החלטתי לבחון אותו אז בהקרנה רגילה ודי מצומצמת שהוצעה לו בסינמה סיטי גלילות. להפתעתי, התגלתה בפני יצירת מופת קולנועית אמיתית, מסוג שבקושי יצא לי לחוות קודם לכן. רמת היצירתיות בשימוש במדיום הייתה כל כך ייחודית בעיניי, ומאז שמו של הבמאי בונג ג׳ון-הו נחרט בראשי כאיכות גבוהה ביותר. ולכן, כאשר החל כל השיח על סרטו הבא, שהוגדר כסרט מדע בדיוני בהפקה אמריקאית ובכיכובו של רוברט פטינסון, חשתי התלהבות והתרגשות גדולה לצפות בו על המסך הגדול. וסוף סוף, לאחר מספר דחיות והזזות בתאריך השחרור, זכינו סוף סוף לצפות בו באולם ה-IMAX.
אני שמח לומר שההמתנה לגמרי השתלמה. כשצופים בסרט הזה, מרגישים באופן מיידי את התשוקה של ג׳ון-הו לתחום הקולנוע. אפילו בהתחשב בסביבה הדי-מצומצמת שהסרט מתרחש בה, הוא הצליח לבסס בצורה גאונית את כל הלוקיישנים, האלמנטים של עולם הסיפור והדינמיקות בין הדמויות, בדרכים מושכות, מהנות ומעוררות עניין. כל זאת בזמן שהסרט מציג שוטים ויזואליים מרשימים ומתוכננים בחוכמה יתרה, לצד עבודת צילום יצירתית ביותר, עם מקסום מרהיב של פורמט ה-IMAX לכל אורכו - שהוא לחלוטין פורמט הצפייה המועדף עבורו אם תבחרו לצפות בו בבתי הקולנוע. הפרויקט מציג רמות גבוהות של שימת לב לפרטים ותיאום בין חלקים שונים על מנת להביא את הקונספט שעליו הוא בנוי לכדי מציאות, ואף פעם לא גורם לך לפקפק בקיומם של שני מיקים באותו השוט או אותה הסצנה - לא מהחיבור הנוצר ויזואלית ולא בתקשורת המילולית בניהם.
ג׳ון-הו גם השתמש בעלילה שמקורה בספר ״מיקי 7״ משנת 2022 על מנת להציג ביקורת מודרנית על הפוליטיקה האמריקאית של ימינו אנו. למרות שיתכן שתרגישו שהיא מעט מוגזמת בהתחלה, אתם מבינים איך היא משתלבת בצורה טבעית מאוד לתוך העלילה ככל שמתקדמים בה. הקומדיה הטמונה בה מציגה פארודיה על התנהגויות ואמות מידה ידועות (ותמוהות) של פוליטיקאים ואנשי ציבור מוכרים, בעוד שהיא עושה זאת בגישת אנדרסטייטמנט שמצליחה להיות בו-בזמן מצחיקה ומעוררת מחשבה. ואם כבר דיברנו על מה שמצחיק, על אף שהאספקט הקומי הוא לא הפוקוס המרכזי בשיווק של הסרט, הוא מצליח לפגוע באיזון מושלם בין דרמה וקומדיה, שמצאתי את עצמי צוחק בקול כל כמה דקות - באופן קבוע לכל אורך השעתיים וה-17 דקות שלו. זו הייתה חוויה מהנה ביותר מכלל האספקטים - הכתיבה, הפיתוח הויזואלי והביצוע בפועל כאחד.
חשוב לציין כי כפי שבטח ציפיתם מהפקה המובלת על ידי יוצר קולנוע חזונאי וארטיסטי, כי הסרט הזה הוא הרבה יותר סיפור דרמטי שמעודד אתכם לזהות את הפרטים השונים שבו ולהשוות אותם לסיטואציות חברתיות שמתרחשות במציאות כיום (עם כמה רגעים קומיים למכביר), ופחות סרט אקשן פופקורני לצפייה קז׳ואלית. הוא מציג מספר אלמנטים הנדרשים להבנה מלאה של הדינמיקות שבו, והוא שואף להבליט מסרים ששווים מחשבה נוספת מבלי לומר אותם לקהל בצורה מילולית או להטיף בגינם. זה לא אומר שהסרט הזה אינו נגיש לקהל הרחב, שכן אני עדיין מאמין שכולם יהנו מהחוויה שהוא מציע. אבל אם אתם מתכננים לנסות אותו (ואתם צריכים), שימו לב שאתם עומדים להיכנס לסיפור עשיר המציג הרבה ממחשבותיהם הפנימיות והספק העצמי של הדמויות, ולא לסרט שטותי על מלחמות בכוכבים.
היהלום האמיתי שזורח כאן, יותר מאי פעם, הוא הכוכב הראשי של הפרויקט - רוברט פטינסון. בתפקיד(י)ו רב(י) האישיויות, הופעתו היוצאת-מן-הכלל היא הלב הבוער שמניע את כל ההפקה הזאת והופך אותה לאפקטיבית ככל הניתן. אפשר ממש לחוש את התתמקדה שלו אל תוך הייצוג המיועד להרגיש שחוק של דמותו של מיקי 17, כשהוא מגלם ומבטא את טבעו הנרגן, המתנצל והלוזרי. אבל אז, הקהל חווה מעבר חד, פתאומי ומשמעותי כשהוא מתחיל להציג את אישיותו של מיקי 18, שהיא הרבה יותר אגרסיבית וסגורת-מחשבה. ההופעה הזו והמעבר הזה בין הגישות גורם לצופה להרגיש כאילו מדובר בשתי דמויות נפרדות, על אף שלא רק מדובר באותו השחקן, אלא באותו האדם בסיפור עצמו. המשחק שלו הבונה על גבי שוטים שלו עצמו עובד בצורה מופלאה ומרגיש כה טבעי ואמיתי. כמובן ישנה עזרה גדולה מצוותי העריכה והאפקטים, אך אין מצב שתוצאה כזו יכלה להיות מושגת ללא הכישרון האדיר שלו, שהושקע אל תוך הקונספט הזה (וראיתם כיצד אפשר לפשל בקונספט הזה, כמו למשל ב-״הפלאש״). אני בהחלט יכול לראות אותו בין המועמדים לשחקן הטוב ביותר בטקס האוסקר הבא.
מארק רופאלו, ללא התייחסות לעמדתו הפוליטית במציאות, מספק כאן הופעת משנה די נהדרת בתור המנהיג הכסיל והמתנשא, שבקלות תתהו לגבי כשירותה של הדמות למלא את כיסאה. על אף שהיא עלולה להיתפש תחילה כחיקוי בוטה מידי ברמת מערכון פארודיה של ״ארץ נהדרת״ או "SNL״, ככל שמתעמקים אל תוך הסיפור מבינים יותר למה הופעת המשחק שלו עוצבה במכוון בצורה הזאת, על מנת לתמוך טוב יותר במסרים שעומדים מאחורי הסרט. הוא מספק גם רגעים מאיימים בעקבות החוסר הברוטאלי שבו באמפתיה או בהיגיון, וכן גם רגעים קומיים קורעים מצחוק, שלא צריכים להפוך אותו לליצן - הם פשוט משקפים בסיפור פעולות ודעות בזויות של פוליטיקאיים רציניים שבאמת חיים בעולם שלנו. הם גורמים לך לצחוק או לגחך באופן שקצת גורם לך לשכוח כמה עצובה העובדה שאנחנו חיים תחת דמויות שכאלו במציאות.
אני גם אשמח לציין לחיוב את טוני קולט, שעושה עבודה קומית נהדרת לצד דמותו של רופאלו. הם חיזקו מאוד את הופעות המשחק אחד של השנייה, והיו זוג מאוד מהנה לצפייה בכל פעם שקיבלו זמן מסך.
אחת מנקודות הביקורת שכן היו לי על הסרט, למרות שלא הרסה את חוויתי הכוללת בכלל, הייתה הבחירה החוזרת לבסס דמויות צד ועלילות צד - מבלי לתת להם משמעות אמיתית לסיפור הכולל, או אפילו לסגור את חלקן בדרכים מספקות. הבעיה הזאת מתרחשת כאן בקשתות סיפוריות הקשורות לדמויות בגילומם של סטיבן יואן ואנמריה ירטולומאיי. שתיהן מקבלות סיפורי רקע, מטרות ומשמעות עצמית, אך בסופו של דבר הן פשוט מופיעות ונעלמות לפי צרכיו של הסרט ברגעים אקראיים. הם כן מציעים קשיים מעניינים בדרכם של הדמויות הראשיות שלנו, אבל הסצנות שלהם מסתיימות במפתיע, מבלי שהציעו משמעות בעלת ערך להכללתן מלכתחילה. הם שחקנים חביבים והופעות המשחק שלהם חביבות גם כן, אבל הסרט לא נתן להם פוקוס מספיק כדי שלצופה יהיה אכפת מהם כל כך.
עוד נקודת ביקורת קטנה שהרגשתי במהלך הצפייה, היא שלמרות שהסרט מציג את מוסרי ההשכל והתחושות שהוא רוצה שתצא איתן, רגעי השיא העלילתיים של הסרט לא הצליחו להגיע לשיא רגשי עבורי. בהתחשב בציפיותיי מ-״פרזיטים״, ציפיתי שיעוף לי המוח בכל הקשור לנקודת הסוף שכל העלילה הזאת תתנקז אליה, והייתי מעט מאוכזב שהוא לא הגיע לאותן הרמות. כמובן שמדובר בהפקה של אולפן אמריקאי גדול, ומן הצפוי שזה יהיה שונה מסרט קוריאני עצמאי. אבל הספקטקל הגדול של הסיום (שאל תטעו, הוא עדיין איכותי מאוד) העלה את ציפיותיי, ולבסוף פספס אותן במעט. העובדה הזאת גם גרמה לרגעי השיא להרגיש מעט נמתחים, אך לא מחוסר דברים להראות. למשל, הייתה בו עבודת אפקטים ויזואליים מעולה שהושקעה למידול יצורים רבים המקיפים את סביבת הדמויות.
למרות שהוא מאוד שונה מ-״פרזיטים״, בונג ג׳ון-הו הצליח להביא לנו פרויקט מאוד מיוחד, שללא ספק ירים חיוך על פניכם, יפתח את העפעפיים שלכם בתדהמה ויגרום למוח שלכם לעבוד שעות נוספות. הפרויקט הזה הוא בהחלט עבודת קולנוע מיוחדת במינה, שראויה לכל השבחים הרבים והרמים שקיבלה בשבועות האחרונים. זו לא תהיה הגזמה לומר שיתכן ויש בידינו את הסרט הראשון לשנת 2025 הראוי לפרסי אוסקר, שכן גם רוברט פטינסון וגם מארק רופאלו הם אופציות מעולות לפרסי השחקן הראשי ושחקן המשנה, וכן אני לא אתפלא אם ג׳ון-הו יופיע בקטגוריית הבמאי, לצד הופעתו של הסרט ברשימות הסינמטוגרפיה הטובה ביותר והסרט הטוב ביותר. הוא פשוט עד כדי כך טוב. אני רק מקווה שהוא יוערך בצורה רצינית ומכבדת, שלא כמו ״חולית: חלק שני״, שהשחרור שלו בשלב מוקדם מאוד של השנה פגע בשיח עליו בעונת הפרסים האחרונה.
״מיקי 17״ הוא יצירה ייחודית השופעת בתשוקה למדיום הקולנוע, בעודה מציגה על גבי מעל לשעתיים מיצג מאוזן להפליא של סינמטוגרפיה מעולה, עבודה גאונית של תכנון והגשה קומיים ודרמטיים וכישרון ניכר של כתיבה תסריטאית, הפורשים בפני הצופה את כל פרטי הבסיס של הסיפור לצד ביקורת חברתית ופוליטית, בצורה מאוד נגישה ומבדרת. פטינסון זורח מעל לכל אלו עם עבודת משחק בעלת טווח רגשות רחב ביותר, ובתוכו נמצא הכוח המרכזי להצלחתו העתידית של הסרט עם הקהל. רופאלו וקולט מביאים גם הם את הכשרונות וההנאה שלהם מהעבודה על הפרויקט, בדרך שמשדרגת את התוצר הסופי. בהתחשב בעובדה ש-״מיקי״ כל כך נפלא שהוא הלהיב אותי כל כך, אני ממליץ לכם בחום לרוץ לאולם ה-IMAX הקרוב לביתכם ולצפות בו בעצמכם. אם יקרה ותאהבו אותו ותעריכו את איכויותיו הקולנועית כמוני, כנראה מאוד שתמצאו את עצמכם ממתינים בציפייה - עד שהאולפנים ידפיסו מחדש את מיקי 17 לטובת אוסף המדיה הביתית שלכם.
אני מדרג את הסרט הזה - 8.5 מתוך 10 👨🚀1️⃣7️⃣👨🚀
(בכוכבים - ⭐⭐⭐⭐)
מה דעתכם? האם יצא לכם לראות את הסרט והאם אהבתם אותו? ואיך אתם מעריכים אותו בהשוואה ל-״פרזיטים״? מוזמנים לספר לנו בתגובות!
סרט מדהים!