"המחברת הסגורה" - דבר נהדר שכמותו לא ראיתי כבר 15 שנה
- עידו שייביץ
- 1 באפר׳
- זמן קריאה 6 דקות
“לא אהבת אותי, אהבת את המחברת. אם אהבת אותי, היית מחברת.” - מתוך שיר הנושא של הסרט
"כל אחת סוחבת איתה תיק קטן", נכתב בשירם של הראפרים נס וסטילה, שכבש את ראשי מצעדי הפזמונים. ואכן, כל אחד מאנשי העולם סוחב איתו איזו שהיא מחשבה, מועקה, עומס או דאגה, אותם הוא נושא עימו לכל מקום שהוא הולך איתו. מאחר ומדובר לרוב בנושאים אישיים ופנימיים הרגישים ביותר לנפשו של האינדיבידואל, בטבענו אנו נוטים להסתגר ולהסתיר אלמנטים אלו מן הציבור, שמא נישפט או נילקח בזלזול ונוצג כפגיעים. עם זאת, בקרב מקורבים אשר נרקם בניהם אמון מבוסס, אנו נוטים להיפתח ולשתף יותר - ולעיתים אף להרגיש טוב יותר עם החוויות האנושיות שאנחנו חווים. ולכן, שמחתי מאוד לראות שכל החוויה האישית המורכבת, אך המאוד מאוד אנושית הזאת, נחקרת לעומק בסרט האיכותי הזה, מבית תיכון רבין למדעים לאומנויות ולמדעים, על גבי רבע שעה בלבד.
שני צדי המחברת
הסרט מספר את סיפורם של שתי דמויות מרכזיות: מחד, מיכל (נועם חבר), נערה מתבגרת בשבועות הלימודים האחרונים לפני חופשת הקיץ, אשר שואפת לנצל את תקופה זאת על מנת לחוות חוויות שיישארו עימה כל החיים. ומאידך, יותם (יורם פתל), ילד רגיש ומופנם שאינו פתוח לתקשורות חברתיות רבות, ולרוב נצפה מסתגר כאשר הוא פורק את רגשותיו אל תוך מחברתו, אשר תוכנה תמיד נסתר מן הציבור הרחב. ההרפתקה המפותלת הזו לוקחת את השניים למסע חקר פסיכולוגי עצמי, המעלה מספר שאלות קיומיות ומדגיש את חשיבותה של חוסר היהירות, ההקשבה והתמיכה באחר.
ראשית, אני רוצה לציין את הכתיבה של הסרט, שהיא לא פחות ממבריקה. הסרט מעביר אותנו במקביל את התהליך של שתי הדמויות במקביל אחת לשנייה, תחילה כמעין עלילה רומנטית של השניים. מיכל אומנם מעוניינת ביותם, אך יותם אינו יודע כיצד להתמודד עם הסיטואציה החברתית. הבעת החיבה אליו בצורה אקטיבית מעט מרתיעה אותו וגורמת לו להתרחק - זאת כי אינו רגיל לאדם אשר מעוניין להביט אל עמקי המחברת שלו, שהיא הנשמה שלו.
מי אתה יותם?
למעשה, בזמן שאנחנו מלווים את חיי היומיום של יותם, אנחנו מגלים כי גורמים שונים אף גורמים לו להיות מורתע ולהשאיר את מחברתו סגורה. בכל פעם שהוא פונה לגורם עליו הוא לכאורה אמור לסמוך - הורה, אח, מורה או פסיכולוג, הם מזלזלים בכך שהמחברת שלו לא חשובה כמו דברים אחרים, והרבה יותר טכניים, הנמצאים בראש מעייניהם. אנחנו רואים באופן סימבולי איך יותם פותח את הדלתות השונות בחייו, בין אם לביתו או לחדר הפסיכולוג, במטרה לתת להם הצצה לנפשו האישית והפגועה, אך בכל פעם נענה בתקיפות ובזלזול כי רגשותיו אינם משנים כלל. אחיו אף מטיח בו לא רק על כך שהעז לפתוח בפניו את ליבו, אלא כי עליו לדאוג להשאיר את הדלתות והחסמים המפרידים בניהם סגורים ומסוגרים. ניכר כי האנשים לא מבינים את הנזק הנפשי שהם גורמים ליותם, כי על אף הדחייה, הם עדיין תוהים למה הוא מסתגר. אני הייתי קורא לזה גזלייטינג במובן מסוים, אך יותם כנער מתבגר לא יודע איך להתמודד עם הסיטואציה בצורה הנכונה.
מיכל תסתמי את הג'ורה שלך
מיכל, לעומת זאת, נשארת מאוד אנרגטית לאורך הסרט, על אף הקריאות השונות מסביבה המביעות בוז לגישתה ולאופיה. היא לא פעם מקבלת קללות משפילות מחבריה לכיתה ומצוות הלימודים, אך זה לא מפריע לה ולא משנה את עמדתה. היא נחושה לגלות מה מסתתר מאחורי מחסומיו הכרוכים בספירלה של יותם. להערכתי, למעשה הסרט מתכוון להציג לנו בעלילה זו דמות אחת - את דמותה של מיכל, כאשר דמותו של יותם מסמלת את הזהות האישית והקול הפנימי של מיכל באופן חזותי פיזי, בסגנון "הקול בראש". באופן חיצוני, מיכל היא אדם שמנסה להיות חזק וחברותי ולהראות כאילו היא בעננים ומשיגה כל מי שהיא רוצה. מבפנים, היא לא משתפת את כאבה האמיתי עם אף אחד אחר, עד לרמה שהיא מאבדת את מי שהייתה ומתנתקת מהמציאות. הפרסונה הנפרדת שלה, המוצגת על ידי יותם, מנסה להחדיר לעצמה גם את האמונה שהקיץ הכל ישתנה, גם אם היא לא מאמינה בכך. היא אפילו לא מצליחה להביע הערכה עצמית מספקת, כאשר כל קול שלה להעצים את עצמה ב-"אני אוהבת אותך" נקטע באיבו - היא לא שלמה עם המסר. רק לאחר שהיא מצליחה להשלים עם כאביה האישיים ולהתפתח מכך, תוך כדי האמונה העצמית שהיא יפה עכשיו, היא מצליחה לקדם את סיפורה ולהעלים את דמותו של יותם מדרכה, כי כעת אחת הם. זה אומנם לא מונע מהבריונים של השכבה להפסיק להטיח בה קללות - המתבטאים באופן אומנותי כאשר אלו מכים בצורה פיזית את יותם, אבל היא עושה את הדבר הבוגר, ומביטה לצד השני בחוסר אכפתיות כלפי הבריונות שלהם.
מבחן בארוחת ערב
אני רוצה להתייחס גם למוטיב חיתוך הסלט וארוחת הערב, שבעיניי הוא גורם מאוד מרכזי ואומנותי בסרט. חיתוך הסלט תמיד מגיע בנקודת המשבר שבה דמות המוצגת תחילה כנחמדה ואדיבה, משנה והופכת עורה לכדי חוסר אמונה ותקיפות מילוליות לכיוונם של מיכל/יותם. אותו מוטיב משמש גם כדימוי בדיאלוג הדמויות. יותם מדבר מספר פעמים על כך שהוא צריך לאכול ארוחת ערב, כלומר לבלוע את המסרים החותרים והכואבים של הסובבים לו ולספוג אותם למרות שהם כואבים, כמעין הלקאה עצמית. הפסיכולוג אף מעביר על יותם ביקורת שהוא מזכיר פעמים חוזרות ונשנות את הצורך בבליעת אותה "ארוחת ערב" של ביקורת וקשיחות, אך אף פעם לא עושה זאת בפועל, מה שמוביל לספק כי הוא מדמיין את הכל ומתלונן על ביקורת שהיא כלל לא ביקורת - מה שמוביל את יותם לחוש טראומה שיאלץ להתמודד עם השלכות "ארוחת הערב" גם כשיגיע אל גן עדן שכולו טוב. אפילו בכיתה, מספר המורה בדמעות ובקריסה אישית כי מאחר ולא לקח את הביקורת והקשיחות בשדה הקרב בשירותו הצבאי במלחמת האזרחים, אנשים רבים לא זכו לשרוד ולהקים את המדינה והחברה בה הדמויות חיות כיום. הוא מפציר בכל התלמידים לא לפתח מחשבה עצמאית, אלא להקשיב לקולות התקיפות - כי בעיניו אין תקווה אופטימית מעבר לכך, גם אם הדמויות מאמינות שהפעם הכל ישתנה.
מוטיב הסלט
כל ההיבטים הטכניים והויזואליים תומכים במטרות אלו, כאשר יוצרי הסרט לא שוכחים להטמיע אזכורים ליצירות קלאסיות אחרות שלהם, למשל הדירה של סרט הפולחן "מסיבת כבדים". מחלקת הארט עשתה עבודה יוצאת מן הכלל ומרהיבה בעיבוד הציורים השונים במחברתו של יותם, הבוהקים היי לבל של איכות ואותנטיות. השיר המקורי המועמד לאוסקר המלווה את הקרדיטים מציג את קולו הפנימי של יותם, המציג את זעקותיו הפנימיות אל מיכל. המחברת שלו מציגה את ציוריו, כלומר איך שהוא רואה את העולם דרך העיניים שלו, וכן את הפחדים שלו, אותם הוא מסרב להציג לכלל מפאת חוסר האמון של הדמויות המבוגרות בחייו. הוא גם מבקר את מיכל על העובדה שהיא לא באמת שלמה עם עצמה בתחילת מסעה, אלא סתם הייתה סקרנית לגבי תוכנה של המחברת, תוכנה של נפשה לשם סקרנות נטו. אם היא באמת הייתה אוהבת את עצמה, היא הייתה מכילה את כל הדברים האלו בעצמה ולא ביישות נפרדת מנותקת. למעשה, היא הייתה "מחברת" באופן "סגור" את הקשר האישי בין רצונותיה ובין חששותיה, והייתה מתמודדת איתם ביתר גבורה.
המחברת סגורה אבל המשחק פתוח
קאסט השחקנים המלווה את הסיפור מגלם את תפקידם בצורה מופתית ומעוררת השתאות. יורם פתל נכנס לנעליים גדולות אך אייקוניות, ומוכר את דמות הביישן בעל הקושי החברתי. חזותו מוצגת כחנון סטנדרטי, אך קיומו המטאפיזי האמיתי בעולם מוצב בסימן שאלה עד הרגע האחרון. דמויות אחרות אומנם מעריכות את ההתאמה הזוגית של מיכל ויותם, אם כי אלו יכולים להיות מפורשנים כנקודת מבט מתועתעת של מיכל, או תגובתם של אנשים חיצוניים לאמירות סכיזופרניות שלה. נועם חבר גם היא שומרת על מסתוריות, כאשר ניכר שהיא היחידה שיכולה לראות את דמותו של יותם, אך היא מביעה אליו חן תמים כמו של אהבת נעורים קלאסית. דמויות המשנה של ניב מג'ר, ליאור אמסטרדמסקי ותומר פישמן מוסיפות נפח נוסף לעלילה הפשוטה שלנו, הבולטת הן בהומור והן בדרמטיות הדרושות להעצמת הנרטיב ומסע ההתפתחות האישי של כל אחת מהדמויות (או למעשה הדמות האחת).
המסר של המחברת
המסר הסופי של הסרט מציג בפנינו שלא משנה כמה נאמין שדברים יפתרו מעצמם, אנחנו לא יכולים להעריך שהם באמת יפתרו באורח פלא ועלינו לפתור אותם במהרה. מיכל אומנם הצליחה בסופו של דבר להבין את מה שהיא מרגישה בפנים ולהביע חוסר אכפתיות כלפי זלזול הזולת, היא מראה לנו שגם זה קרה שלב אחד מאוחר מידי. בזאת היא מסמלת לנו שאין לנו לשכוח לעולם את אירועי המתרחש בסיפור הזה - איננו יודעים מתי נפגוש את גן העדן ומתי נאכל שם ארוחת ערב אחרונה. מדובר במסר חינוכי המעודד אותנו להקשיב אחד לשני, לעזור לאנשים להיפתח ולשתף את היושב על ליבם, ולא להסתיר אותם מאחורי קירות, מסכי עשן או כריכות מחברת. בריונות שכזו נפוצה מאוד כיום, בעיקר ברשתות החברתיות השונות, וכפי שהסרט מציין בכותרות הסיום שלו - אם נקדם אנשים לפתוח את מחברתם, נוכל למעשה ממש להציל חיים. אני מאמין שזה אחד המסרים החשובים ביותר שהוצגו במדיה הישראלית בשני העשורים האחרונים, ומדובר במסר שצריך להיות מהודהד לא רק לתלמידי תיכון - אלא גם להורים, שיוכלו ללמוד מכך דבר או שניים. ואם לא, אז שלפחות יסתמו את הג'ורה שלהם.
"המחברת הסגורה" הוא יצירה פואטית ישראלית מהסוג המשובח, המקדמת מסר חברתי חשוב בקרב הנוער של ימינו. היא מעלה על המוקד את הבעיות הנפשיות והאישיות שכל אחד ואחת מהם עלול לסחוב עימם כאשר הם מתמודדים עם הסיטואציות החברתיות היומיומיות שלהם, כמו חיי אהבה, מסיבות, שיעורים בכיתה ואפילו סתם יציאות עם חברים - כל זאת באופן צעיר ואותנטי, אך גם לא מתבייש להיות מעט בוטה לפעמים. באמצעות כתיבה חדה ביותר, קאסט שחקנים לעילא ולעילא, סאונדטראק מרגש ואישי המגיע מליבו של יוצר ומסע המטלטל את נקודת מבטן של הדמויות - אין ספק ש-15 הדקות האלו יתנו לכם פרספקטיבה חדשה לרצון האנושי לשאוף לקבלה עצמית, ומה המשמעות האמיתית שעומדת מאחורי שלושת המילים היקרות ביותר לתקשורת בין אישית, ואף יותר לתקשורת תוך אישית - "אני אוהבת או".
אני מדרג את הסרט הזה - 10 מתוך 10 📒
מה דעתכם? האם אתם אהבתם את הסרט? והאם יצא לכם ללמוד ממנו מסר מסקרן כלפי עצמכם? ספרו לנו בתגובות!
כל מילה! לא רואה איך אפשר לפרש את הסרט אחרת. המסרים המורכבים מונגשים לנו באופן כל כך ישיר ויפיפה