לאן היא הלכה: הפרק השביעי בעונה השנייה של ״ניתוק״ היה יכול להיות מושלם, אילו רק היו מוסיפים לו סצנה אחת קצרה

*ספוילרים לפרק השביעי בעונה השנייה של ״ניתוק״*

אני לרוב לא איש שצופה בסדרות טלוויזיה יותר מפעם אחת, אבל בפרק השביעי בעונה השנייה של ״ניתוק״ צפיתי עד כה 3 פעמים. הפעם הראשונה היתה בתחילת חודש ינואר, כשקיבלנו בהפתעה מאפל את החלק השני של העונה לביקורת (עם גישה מוקדמת ל-48 שעות בלבד), הפעם השניה היתה מוקדם יותר השבוע כאשר הגישה לפרק נפתחה מחדש באתר העיתונאים הרשמי, והפעם השלישית היתה בבוקר יום שישי, כאשר הסדרה עלתה לשירות הסטרימינג עם כתוביות בעברית. הסיבה לכך כמובן, היא העובדה שזה אחד הפרקים המרהיבים ביותר ששודרו בטלוויזיה בעשור האחרון (אם לא יותר). גם אם נניח לרגע בצד את תצוגת המשחק המופלאה בפרק הזה, ואת הבימוי האומנותי והמרהיב שלו (אבל רק לרגע! עוד נחזור לדבר עליהם בהמשך), הוא כתוב ומבוצע בצורה כה יחודית ומסתורית, שמכילה אינספור פרטים ואיסטר אגס שונים, ככה שבכל פעם שצפיתי בו (בטח אחרי שצפיתי גם בפרקים שאחריו) גיליתי דברים חדשים ומטורפים. יחד עם אותם הדברים, בכל פעם שצפיתי בפרק נפלה עלי ההבנה, שאף על פי שהוא בהחלט יצירה טלווזיונית מרשימה בהחלט, הוא למעשה רק כמעט מושלם. לפרק יש בעיה אחת ומציקה במיוחד, שאמנם שמתי לב אליה כבר בצפיה הראשונית, אבל ככל שחשבתי על הפרק הזה יותר (ותאמינו לי שחשבתי עליו לא מעט), ככה שמתי לב אליה יותר, והדבר שהכי מעצבן אותי לגביה, היא שהיה אפשר לפתור אותה בעזרת סצנה אחת קצרה.

מתוך הפרק השביעי בעונה השנייה של ״ניתוק״ באדיבות אפל

כדי להבין מהי אותה בעיה, צריך קודם לכן לנתח את הפרק הזה ולנסות להבין מה היתה מטרתו. הפרק הזה למעשה מספר את סיפור המקור של ג'מה (דיצ'ן לצ'מן) ומארק (אדם סקוט), תוך כדי שהוא ממשיך את התקדמות העלילה והסיפור מעיניה של ג'מה / מיס קייסי מקומת הבדיקות של לומון. זהו למעשה סוג של ״פרק ספיישל״ (אחד מתוך שלושה שיש במהלך העונה), שמספר את הסיפור מנקודת מבט של דמות ספציפית (ג'מה במקרה הזה), ומצליח לאזן באופן מדויק ומצוין (למעשה באופן כמעט שווה), בין כמויות המידע החדש והמסתורין שאנחנו מקבלים לבין סיפור המקור והרקע על הדמויות השונות. את האיזון הזה הפרק מצליח להשיג בעזרת קונספט חכם מאוד, שכתוב בצורה מבריקה, והוא הדרך בה הסיפור מוצג. במהלך הפרק הסיפור מוצג דרך שתי מערכות יחסים מרכזיות מאוד שג'מה עומדת במרכזן. מדובר בשתי מערכות יחסים מאוד שונות גם בתכליתן וגם בתפקיד של ג'מה בהן, אך יחד עם זאת מאוד מקבילות והשילוב שלהן גורם לסיפור לעבור כמקשה אחת שלמה, שמצליחה להציג סיפור מיוחד ומעניין ביותר, שבפעם הראשונה מאז שהסדרה התחילה, משאיר אותנו עם יותר תשובות משאלות.

סיפור אהבה

מערכת היחסים הראשונה היא מערכת היחסים של ג'מה עם מארק. למערכת היחסים הזו יש מספר מטרות בפרק הזה. הראשונה שבהן היא בניה וחיזוק הקשר בין מארק לג'מה. במהלך כל הסדרה אנחנו שומעים עד כמה ג'מה היתה חשובה למארק, אבל זו למעשה הפעם הראשונה שאנחנו רואים את זה, מה שמספק לתחושות האלו סוג של ״אסמכתא״ לרגשות של מארק, והופך אותם להרבה יותר מובנים וקלים להזדהות עכשיו שיש לנו רקע ממשי. בנוסף לכך, הפרק הזה מראה לנו שלא רק שג'מה הייתה חשובה למארק, גם מארק היה חשוב לג'מה באותה המידה, מה שבעזרת הכימיה המעולה בין לצ'מן לסקוט עוד יותר מחזק את הקשר בינם ומראה שמערכת היחסים הזו הייתה לגמרי דו כיוונית. המסע של ג'מה (לפני המעבר ללומון) ומארק בפרק הזה מתחיל בפגישה הראשונה שלהם ונמשך עד אותה תאונה מצערת (לכאורה), ובמהלכו אנחנו רואים איך אט אט הם הופכים משני זרים מוחלטים למשפחה. אחת הסצנות שמדגישות את זה הכי טוב לדעתי היא הסצנה בה אחותו של מארק דבון (ג'ן טולוק) ובעלה ריקן (מייקל צ'רנוס) באים לאכול עם ג'מה ומארק ארוחת בוקר. הסצנה הזו מראה לנו איך ג'מה הפכה לחלק בלתי נפרד ממארק. דבון מתייחסת אליה כמו בת משפחה, וכאשר היא מבינה שג'מה ומארק מנסים להכנס להריון היא מתייחסת אליה כאילו היתה אחותה. קרבה כזו (בטח בהתחשב בעובדה מארק וריקן ממש לא קרובים באותה הצורה), מראה עד כמה ג'מה הייתה חלק בלתי נפרד מהחיים של מארק, ומדגישה כמה העדרה שינה את מארק מקצה לקצה.

שמחה וששון

מכאן אפשר לעבור באופן טבעי למטרה הבאה של הצגת מערכת היחסים של מארק וג'מה. יצירת הצד האופטימי של הפרק, ושימוש כזכרון שמח ואופטימי עבור מארק וג'מה. הסצנות בחצי הזה של הפרק מגיעות בעיקר בזמן שמארק וג'מה העכשווים, שנמצאים במקומות מאוד אפלים וקשים (עליהם נדבר בהמשך), מנסים לשמור על שפיות ובורחים למקום השמח שלהם. לכן ג'סיקה לי גאגנה, הבמאית של הפרק, בחרה להציג את הסצנות האלו בצורה מאוד מאוד ספציפית וחכמה. ראשית, במהלך כל הסצנות שמתרחשות בחלק הזה של הפרק הצבעים שבולטים בהם הם צבעים חמים ובהירים, שמשדרים שמחה ואפטימיות. על כך גאגנה בחרה להוסיף פילטר, שגורם לסצנות להראות כאילו צולמו במצלמת פילם ישנה (מה שמאוד הזכיר לי את החוויה של צפייה ב״אופנהיימר״, על גבי עותק פילם), והקנה להן סוג של קריספיות שכזו. לכך התווספו גם מספר זוויות צילום מיוחדות ומוזיקה שמחה וכיפית (ולעיתים אף רומנטי), שהעניקו עוד רובד של אופטימיות לסצנות האלו. השילוב של כל האלמנטים האלו, גורם לסצנות האלו להרגיש כאילו מדובר בזכרון הכי שמח וחיובי שקיים, שנשלף הישר מראשיהם של ג'מה ומארק ומוצג על המסך, מה שעוד יותר מחזק את המשמעות שלהם אחד עבור השני. הסצנה שעושה שימוש בקונספט הזה הכי טוב לדעתי היא סצנת המונטז'. יחסית בתחילת הפרק אנחנו עדים למונטז' זוגי ומאוד רומנטי של מארק וג'מה, שמאגד כמה שנים טובות מהחיים שלהם, לכמה דקות. הבימוי, הקאטים ובניית השוטים במהלך המונטז' הזה כל כך מדויקים, שהתחושה שנוצרת אצל הצופה היא כאילו הוא צופה במעין סרט נעורים פואטי ונוגע ללב של הזוג, ומייצר מצב בו אי אפשר שלא להתאהב בקשר ובזוגיות שלהם. המונטז' הזה כל כולו צועק אופטימיות, לא רק בצבעים או בפילטרים השונים בהם הוא משתמש, אלא גם בעובדה שהוא מצליח לאגד ברגישות ובחוכמה כל כך הרבה שנים לכדי כמה דקות, מה שמייצר את התחושה שבניגוד למצב הנוכחי בו כל דקה היא סבל, בזכרון המתוק ההוא הזמן עבר כל כך מהר, שכמה שנים הרגישו כמו כמה דקות בודדות.

מתוך הפרק השביעי בעונה השנייה של ״ניתוק״

טראומה בונה

עוד אספקט חשוב, שמשדר את התחושה האופטימית ואת החשיבות של מארק וג'מה אחד עבור השני, היא דווקא רגעי הטראומה הקשים שהם עוברים ביחד. למרות שבמהלך רוב הזמן שאנחנו רואים את זכרונות העבר שלהם על המסך, הזוגיות שלהם פורחת מאוד, יש גם לא מעט רגעי טראומה שהשניים חווים במהלך הפרק. אלא שבמקום להציג את הרגעים האלו כרגעי טראומה ותו לא, בחרו להציג אותם כרגעי טראומה מהולים באופטימיות. בין אם זו סצנת ההפלה הטבעית של ג'מה בשירותים, או סצנת פירוק העריסה של מארק -לא משנה עד כמה הסצנה קשה או מטלטלת עבור הזוג, בסופו של דבר יש בה זיק של אופטימיות. העובדה שהם נמצאים שם אחד עבור השני, מחזקת אותם ולא נותנת להם לשקוע לאבדון, וגם אם עכשיו קשה ונורא להם (ודי בצדק) הם בסופו של דבר משתמשים אחד בשני כדי לצמוח ולהתגבר על הטראומה. ההצגה של תמהיל האופטימיות הזו גם ברגעים הקשים ביותר של השניים לא רק מרגשת ואמציונלית במיוחד, אלא גם מסבירה למה השניים נזכרים גם ברגעים האלו, שכן אם הצליחו לצלוח את רגעי המשבר האלו ביחד, הם יכולים לצלוח הכל.

גיהנום עלי אדמות

בחציו השני של הפרק אנחנו עדים למערכת יחסים אחרת לחלוטין, שניתן לטעון בקלות שהיא האנטיתזה של מערכת היחסים של מארק וג'מה. אני מדבר כמובן על מערכת היחסים של ג'מה ולומון. זה קצת מוזר לקרוא לקשר בין חברה מפלצתית שעושה ניסויים בבני אדם, ובת אדם שספק הוחזרה לחיים, ספק נחטפה בחיים, מערכת יחסים - אבל זה מה שזה, עד כמה שהיא שונה מהמערכת יחסים הקודמת. ראשית, בניגוד לקטעים של מארק וג'מה שאנחנו זוכים לראות במהלך הפרק, הקטעים של ג'מה בלומון הם לא זכרון, אלא היא דבר שקורה עכשיו. היא לא הדבר שהיא נזכרת בו כדי לברוח מהקושי שלה, זה הקושי שלה, והוא קשה ונוראי יותר מכל מה שהיא חוותה אי פעם. לג'מה אין חיוך על הפנים בחלקים האלו וככל שהפרק מתקדם, ואנחנו מתוודעים למה שאי אפשר לתאר אחרת מעינויים שהיא עוברת שם, ואיך העולם סביבה והפנים שלה נהיים יותר ויותר קודרים ככל שהוא ממשיך.

ניצול ציני

במקביל, לומון עושים שימוש ציני במיוחד בזכרונות ובחוויות האישיות של ג'מה, ולמעשה מנצלים אותה (בניגוד למארק שנמצא שם בשבילה באמת ובתמים), ומכריחים אותה לעבור מן גרסה מעוותת של הזכרונות והטראומות הקשים ביותר שלה. כל פעם שאנחנו רואים את אחד הזכרונות של ג'מה ממארק, אנחנו רואים כמעט מיד לאחר מכן במעין הקבלה סדיסטית ביותר את הגרסא הביזארית של לומון לאותה הסיטאוציה. למעשה, אם מארק הצליח לקחת מג'מה את הטראומה ברגעים הקשים בחייה, ולהכניס לתוכם שמחה אופטימיות ואהבה, לומון עושים בדיוק ההפך ומכל זכרון או מידע שיש להם על ג'מה גם החיובי ביותר, הם מצליחים לזקק את הרע והנורא ביותר, ולגרום לה לעבור גהינום עלי האדמות. אחת הדוגמאות הטובות לזה היא בסצנה של מתנות הכריסמס. מארק קונה לג׳מה מ. מהצד השני לומון, הכריחו את ג'מה באחת מגרסאותיה, לכתוב עשרות מכתבי תודה כאלו, בזמן שבעלה המדומיין (שמגולם על ידי אחד הרופאים בלומון), יושב ונח, דבר שמצליח לגרום להבדיל בין לומון למארק להיות ברורים מתמיד.

קרירות ואיטיות

במקביל, אם הסצנות של מארק וג'מה היו מהירות וקצביות, בעלות אפקט מיושן, והצבעים השולטים בהם היו צבעים חמים ובהירים, כשאנחנו רואים את הסצנות של ג'מה בלומון הכל הפוך. הסצנות הן הרבה יותר איטיות מוזרות ואפלות, הן מאוד חדות ומודרניות, והצבעים ששלוטים בהם הם צבעים קרים, אפלים וקודרים. בנוסף, ככל שהפרק מתקדם והמצב נהיה רק יותר ויותר אפל, ככה גם הסביבה סביב ג'מה משתנה ונהיית כהה יותר ויותר, עד שבסצנת המעלית, בה היא חוזרת לקומת הבדיקות ומבינה שהיא לא יכולה לברוח, הצבע היחיד שקיים ברוב המוחלט של הסצנה הוא שחור בגוון הכהה ביותר שאפשר. הבחירה להציג את הסצנות האלו בצורה הזו, מצליחה להעביר בדיוק את התחושה ההפוכה מהסצנות של מארק וג'מה בצורה הטובה ביותר שאפשר, והמצב הקשה והתחושה הנוראית בה ג'מה נמצאת, מועברת בצורה יוצאת מן הכלל בזכות הפן הויזואלי הזה. למעשה, גם בחלק של לומון הפרק יש סוג של ״מונטז'״ (או יותר נכון הילוך מהיר), שמציג תקופה ארוכה של זמן, במשך כמה שניות בודדות, אלא שאף על פי שהעיקרון בשתי הסצנות זהה, התחושות שעוברות שונות לחלוטין. אם במונטז' של מארק וג'מה הרגשנו את תמצית הזוגיות והאושר שלהם, פה אנחנו מרגשים משהו הרבה יותר קודר ואפל. אין שמחה, אין אושר, יש רק עבודה וגרימת סבל, והויזואליה של הסצנה הזו, מצליחה לגרום לה להרגיש הרבה יותר ארוכה, וקשה אף על פי שבפועל היא קצרה יותר מסצנת המונטז' של מארק וג'מה.

סבל מתמשך

גם כשג'מה לא נמצאת בחדרי הניסוי השונים ולא חווה את הטראומה שלה מחדש, לומון עושים כל מה שהם יכולים כדי למנוע ממנה רגעים של אושר. אנחנו לא יודעים בדיוק למה, אבל מסיבה מסוימת ובניגוד גמור למארק, אנחנו רואים שהם רוצים לקחת ממנה כל חלקת אושר או שמחה שיש לה. הדוגמא הכי טובה לזה מגיעה בסצנה בה אחד הרופאים משקר לה לגבי גורלו של מארק. באותה סצנה ג'מה שנמצאת מחוץ לחדרי הניתוק, מה שאומר שהיא נמצאת בגרסתה החיצונית והרגילה, דורשת לראות את מארק, בתגובה הרופא משקר לה שמארק נשוי ושיש לו ילדה (מיס הוואנג מישהו?). האקט הזה, שנועד לדכא את ג'מה, מדגיש עוד יותר עד כמה לומון אכזריים וקרי לב, ואיך בניגוד למארק שרק דאג לה ועשה אותה שמחה, המטרה שלהם היא לאמלל אותה כמה שיותר.

אסונות מקבילים

השיא של שתי מערכות היחסים מגיע בעזרת שתי סצנות שמתרחשות במקביל, ומציבות את מארק וג'מה במקום הכי נוראי ושפל בחיים שלהם. מהצד של מארק מדובר בסצנה בה שוטרים באים לביתו של מארק ומודעים לו על התאונה של ג'מה, ומהצד של ג'מה מדובר בסצנה בה היא מגלה שהיא בחזרה בקומת הבדיקות אחרי שניסתה (וכמעט הצליחה) לברוח. סופן של שתי הסצנות האלו מוצג לנו במקביל בשוט יפיפה ויחודי, ויוצר הדמיה שג'מה ומארק עומדים אחד מול השנייה ומסתכלים אחד על השני, כאשר לאט לאט האפלה מתחילה להשתלט על מארק עד שהוא נעלם לגמרי מהמסך. הסצנה הזו מסמלת בצורה יפיפה את הנקודה האפלה ביותר בחיים של השניים, כל אחד בדרכו שלו. היא מראה עד כמה ג'מה מתגעגעת למארק, ועד כמה התקווה לפגוש אותו שוב היא הדבר היחיד שמחזיק אותה, איך האפלה משתלטת עליה כמעט לגמרי כשהוא נעלם מחיה, ומהצד השני היא מראה איך המוות של ג'מה גרם למארק לאט לאט לשקוע באפלה כל כך עמוקה עד שלא נשאר ממנו דבר, מה שבסופו של דבר הביא אותו לעבוד בקומת המנותקים של לומון.

אז מה הבעיה?

אחרי מאות מילים של שבחים לגמרי ראויים עבור הפרק הזה, שאני מקווה שגרמו לכם להבין, עד כמה הפרק הזה הוא יצירת אומנות של ממש, אתם בוודאי תוהים מה היא אותה הבעיה שהזכרתי קודם לכן, ואיך היא בכלל קיימת אם שבחתי את הפרק כל כך הרבה? ובכן הבעיה שלי היא פשוטה מאוד. אנחנו מעולם לא רואים איך ג'מה הגיעה ללומון. קיומה של ג'מה הוא אחת מנקודות המסתורין הגדולות ביותר בסדרה, ועכשיו, אחרי שהפרק הזה שודר וגילינו תשובות לכל השאלות הבוערות שלנו, כמו איפה היא הייתה כל הזמן הזה, מה עושים לה, האם היא זוכרת את מארק, או למה לומון בחרו אותה למטרה, אנחנו נשארים עם שאלה אחת מאוד מאוד בוערת. איך לעזאזל היא הגיעה לקומת הבדיקות המטורפת הזו? האם היא נחטפה בחיים? האם היא הוחזרה לחיים, או שאולי היא בכלל נכנסה לשם מרצונה החופשי כי לומון עבדו עליה? עצם ההגעה הפיזית שלה ללומון זו שאלה כל כך פיבוטית סביב קיומה של ג'מה, ועצם התחושה שזו השאלה היחידה בהקשרה של ג'מה שהפרק הזה החליט ״להתעלם״ ממנה, גרמה להרגיש כאילו שכחו אותה לגמרי וגרמה לי לסיים את הפרק (עד כמה שהוא מצוין) בתחושת פספוס קלה. יתכן שזה נעשה כדי לשמור על המסתורין ואולי (ואולי לא) סצנה שכזו עוד תגיע בפרקים הבאים או בעונות הבאות, אבל עצם זה שהיא לא מופיעה בפרק הזה זו טעות, כי העובדה שלכל השאלות האחרות סביב ג'מה יש לנו תשובה, ורק לזו אין תשובה, לא גורמת לזה להרגיש כמו מסתורין, אלא כמו קצת עצלנות עלילתית, ושהם יצרו את הדבר שהכי חששתי ממנו לגבי הסדרה - מסתורין ובעיה שאין להם פתרון. בנוסף לכך, חוסר התשובה לשאלה הזו מעלה כמה שאלות נוספות ודי מציקות, בטח בהתחשב בהבדל העצום של מערכות היחסים והסיטואציות בהן ג'מה נמצאת לפני ואחרי החטיפה. האם מארק זיהה את הגופה שלה? האם זו באמת היתה הגופה שלה? למה היא לא ניסתה לברוח קודם? האם היא סיפרה ללומון את הסודות הכי אפלים שלה, או שהם גילו הכל מהתקופה שהם ריגלו אחריה? אלו רק חלק מהשאלות העצומות שציפיתי שהתשובה אליהן תגיע במהלך הפרק, אבל בפועל הן לא הגיעו כלל, מה שהשאיר אותי מאוד מבולבל, ולא בקטע טוב. אני מניח כמובן, שלכל השאלות האלו יש תשובה ואפילו טובה (אם תשאלו אותי ג'מה נחטפה בחיים הוחלפה ב-״כפיל״ כמו שראינו בפרק 4, ולומון עשו לה לוחמה פסיכולוגית כדי שתספר את כל הסודות שלה) אבל אני יכול רק להניח, וזה קצת מבאס, שכן אני לא אמור לצאת עם שאלות כאלו בפרק שמתיימר לפתור אותן. אילו רק היו מוסיפים סצנה קצרה של כמה דקות שמראה איך לומון ביצעו את החטיפה (מי יודע, אולי הם אפילו גרמו לתאונה בעצמם), הפרק הזה היה באמת שלמות, אבל במקום זה סיימתי את הפרק עם טעם קצת מר בפה. יחד עם זאת חשוב לי לציין שאני עדיין עומד מאחורי השבחים שנתתי לפרק הזה. הוא בהחלט הפרק הטוב ביותר של העונה עד כה, ואני לגמרי חושב שהוא עומד לככב באמי.

ההקבלה הכי טובה שאני יכול לתת לפרק הזה הוא לקבל 99 במבחן. נפלת על שטות, ואתה יודע שהיית יכול להוציא 100, אם היית חושב עוד שנייה. זה לא מכעיס זה בעיקר מעצבן, בטח כשמדובר בתלמיד הכי חכם בבית ספר.

פרקי הסדרה ״ניתוק״ זמינים לצפייה באפל טי וי פלוס.